או יהדות או דמוקרטיה

יוסף דיין

 

 

 

 

המאמר הזה הוא פרק אחד בספרו של יוסף דיין "כס וכתר" שנכתב כדי לעודד ולהחיש את כינונה מחדש של המלכות בישראל. בפרק זה המחבר מתפלמס עם אלו הסוברים כי יהודות ודמוקרטיה יכולות לדור בכפיפה אחד. הוא בוחר בציונות כמסד למלכות ישראל כי תקום, במהרה בימנו.

 

הקביעה שלא הציונות היא שנכשלה, אלא הדמוקרטיה, היא נכונה על פי כל קנה-מידה שאדם הגון יידרש לו. ובכל זאת נקדיש כמה שורות לליבון הסוגיה.

מטרת הציונות היתה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. אמנם היתה תקופה שציונים מסוימים השתעשעו ברעיון להקים את המדינה במקום לא נושב, ובחירתם היתה אוגנדה. סופו של רעיון העוועים הזה ידוע, ועל כן לא נשחית עליו מלים. זרם אחר בציונות רצה, מטעמים פרגמטיים, להסתיר שהמטרה של הציונות תהיה בסופו של דבר הקמת מדינה. בינם לבין עצמם, ידעו גם ידעו לאן הם חותרים.

עם הקמתה, הוגדרה המהות של המדינה הצעירה במסמך שנודע בשם "מגילת העצמאות". וכך היא הוגדרה:

"לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית ... ובתקוף זכותנו הטבעית וההיסטורית ... מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

יחד עם הגדרה זו, קבע בן גוריון שישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין". ואולי לא בדיוק "קבע", אלא הצהיר. אפשר לחשוד בו שעשה זאת לצורך הפרוטוקול. אפשר לבסס חשד זה על סמך הפסקה שקדמה לעניין השוויון: "תהא מושתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ." ברבות הימים ראה בן גוריון כי הוא ייטיב לבסס את שלטונו בה במידה שיעניק זכות בחירה גם לערבים, שנלחמו בכל כוחם נגד הקמת המדינה היהודית. על כן לא היסס לבטל את הממשל הצבאי שהוטל על האזורים בם התגוררו הערבים ואיפשר להם להצביע. כך הפכה הצהרה בעלמא לעובדה קיימת.

מכל מקום, אם להתייחס ברצינות למסמך המבולבל הזה, הרי שבמגילת העצמאות יש יותר מלכות ("לאור חזונם של נביאי ישראל") מאשר דמוקרטיה, שלא הוזכרה בה ולו פעם אחת.

הסתירה בין "המדינה היהודית" לבין "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה " – שלבש עם הזמן את צורת "המדינה הדמוקרטית" –סתירה זו החלה להטריד לא מעט אנשים, שלא לא טחו עיניהם מראות. מוסדות המדינה, ובראשם בתי המשפט, נמנעו ככל יכולתם מדיון בנושא, לבל יצטרכו לנקוט עמדה. השופטים, כל השופטים, ידעו היטב ששתי ההגדרות הללו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. בהתעלמותם מן הנושא ביקשו שלא לעורר את הדוב מרבצו.

אך לא לעולם חוסן.

הרב מאיר כהנא היה הראשון שהעלה בפומבי את הסתירה המשוועת הזו וכינה את מגילת העצמאות סכיזופרנית. טענתו היתה הגיונית להפליא: ההגדרה "יהודית" שהוענקה למדינה אינה נוגעת רק לאופייה, אלא גם לשלטונה. אם השלטון אינו בידי היהודים – המדינה אינה יהודית. נקודה.

המינימום הדרוש כדי להבטיח שלטון יהודי בשיטה הדמוקרטית, בה לכל אזרח קול אחד, הוא רוב יהודי. איך אפשר להבטיח בחוק שהרוב יהיה תמיד יהודי? ועוד שהחוק הזה יהיה דמוקרטי! אי אפשר!

כהנא היה מחויב להיותה של ישראל יהודית, לכן וויתר על הדמוקרטיה. משראה כי שום עלייה לא יהיה בכוחה להבטיח לאורך ימים שהערבים יישארו מיעוט – במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים, בה נוספו לשטח בשליטת ישראל כמיליון ערבים – החל לצדד בהעברת הערבים אל מדינות ערב. בתחילת דרכו הוא קרא לפעולה הזו חילופי אוכלוסין, אך בסוף לא היסס לכנותה גם גירוש. למעשה כל המפלגות הציוניות דגלו אז ודוגלות גם היום בהבטחת הרוב היהודי. אבל הטרמינולוגיה של כהנא, ואף שיטות הפעולה שלו, הביאו את המערכת הפוליטית להגדיר אותו ואת תנועתו "גזעניים". נאסר עליו להתמודד בבחירות לכנסת בהסתמך על חוק שחוקק במיוחד לצורך פסילתו.

"חוק כהנא" קובע שרשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: 1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי; 2) שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה; 3) הסתה לגזענות.

החוק עצמו, כפי שהוא מנוסח, הוא ההוכחה החותכת ביותר שהרב כהנא צדק בניתוחיו. חוק זה קובע בהינף קולמוס שני דברים הסותרים זה את זה מיניה וביה: מדינתו של העם היהודי ואופייה הדמוקרטי של המדינה.

איך שני הפכים אלו יכולים להתקיים זה בצד זה? אינם יכולים! אך בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, מסוגל לטהר את שרץ הסתירה במאה וחמישים טעמים. צריך רק לקרוא את החלטת בג"ץ בעתירתו של כהנא נגד פסילת רשימתו כדי להבין את מלוא האבסורד.

מאוחר יותר, בשנת תשנ"ב, חדר הנוסח הקונטרדיקטורי הזה לשני חוקים המוחזקים כחשובים שבכולם, והוגדרו כחוקי יסוד : "כבוד האדם וחרותו" ו"חופש העיסוק". במבוא לשני חוקים אלו נכתב שהם באים למסד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

האמת היא שהזכויות שהחוקים הללו באו לעגן בחקיקה הן – כולן – זכויות הנוגעות להגנה על ערכים אוניברסליים, כמו חופש הדיבור וחרות הפרט.

עיון מדוקדק בחוקים מגלה מיד מה שאין בהם: זכותה או אף חובתה של מדינת ישראל לעגן בחקיקה ערכים לאו דווקא אוניברסליים, אך יהודיים במהותם.

הואיל והחוקים הללו מדברים במפורש ובפירוט רב אך ורק על זכויות אוניברסליות, נעשתה מלאכת הפסיקה של בית המשפט העליון קשה עוד יותר בבואו לאזן בין הזכויות הללו לבין זכויות יהודיות במובהק.

על הבסיס החוקתי החדש הזה ישראל אינה יכולה עוד לאסור למשל מכירת חמץ בפסח, כפי שהיה בעבר, כי פעולה כזו נוגדת את חופש העסוק של מוכרי החמץ, או החזיר – לצורך העניין.

אבל הבעיה האמיתית בחוקים הללו היא – כפי שמציין בצדק יורם חזוני בספרו "המאבק על נפשה של ישראל" – שלראשונה נקבע שישראל אינה יכולה להיחשב עוד יהודית מבחינה חוקתית.

השינוי הדרמטי הזה נובע מן העובדה שהמדינה הוגדרה בחוקים שאנו דנים בהם כמדינה "יהודית ודמוקרטית". עד כה ידעו הכל כי ישראל היא מדינה יהודית, ושהביטוי "דמוקרטית" היה מעין מס שפתיים, לתפארת המליצה. כולם הבינו שהדמוקרטיה לעולם לא תאפיל על יהדותה של המדינה. כך, יש לשער, ראו מנסחי החוקים את המבוא שכלל את המשפט הסכיזופרני הזה. אבל ברגע שהדבר נקבע בחוק יסוד – לא עוד ב"חוק כהנא" שלא נגע לכלל האזרחים ועל כן נעלם מתודעתם – באותו רגע הביא החוק להיכלות המשפט והאקדמיה חומר נפץ של ממש. לא ניתן היה עוד להתעלם מן הסתירה. אך הפרופסורים, המחוקקים והשופטים – בשלהם!

קשה היום לדבר על "מדינה יהודית" מבלי לעורר את הרושם שהדמוקרטיה הועלמה משום מה מן הניסוח, אולי מכוח כוונה חתרנית כלשהי. כי הדמוקרטיה הועלתה בישראל לדרגה של פולחן קדוש וחובק-כל.

כך החלו לצוף הגדרות חדשות על מהות המדינה היהודית. אסא כשר, מן המחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת תל-אביב, מחבר את ה"קוד האתי" של צה"ל, שיכול להתאים גם לצבא פיג'י בלי לשנות בו אפילו פסיק אחד קטן, כתב:

"'מדינה יהודית' במובן המלא שלה, היא הפסיפס החברתי בו מצויות הזהויות היהודיות של אזרחיה". הוא, כמובן, אינו מתייחס לשאלה: מה תהיה מהותה של המדינה היהודית אם וכאשר ישתנה המבנה הדמוגרפי שלה ואזרחיה הערביים יהיו בה רוב? לו ענה לשאלה הזו היה יוצא מתחת ידו ניסוח מבריק לא פחות: "'מדינה יהודית' במובן המלא שלה, היא הפסיפס החברתי בו מצויות הזהויות היהודיות של אזרחיה הערביים ". מחשבה פילוסופית לעילא ולעילא.

חיים כהן, שופט בית המשפט העליון לשעבר, חיבר מסמך המכיל 26 עמודים של שטויות תחת הכותרת "יהדותה של מדינת ישראל". במסמך הוא טען כי אופייה היהודי של מדינת ישראל מצוי בעיקר בחוקי היסוד הללו, משנת 1992, כי "ערכיה האמיתיים של היהדות הם הערכים האוניברסליים שעוגנו בחוקי היסוד הללו".

שופט בית המשפט העליון, צבי ברנזון, סובר כי המינוח "מדינה יהודית" הוא כשלעצמו לא יותר מאשר תאונה היסטורית, שכן הוא בא רק להבדיל בין ישראל לשכנותיה הערביות, אך לא נועד לשוות לה אופי יהודי של ממש.

שופט אחר של בית המשפט העליון, מיכאל חשין, הודה שהמונחים "מדינה יהודית" ו"מדינה יהודית ודמוקרטית" הולכים ונעשים מעורפלים יותר ויותר, וקשה לייחס להם מובן ברור. מהי מדינה יהודית? מבט מקרוב, קובע חשין, מלמד אותנו שצרוף זה של מונחים עולה על גדותיו מרוב פירושים, פרשנויות ואסכולות, "והדבר רק ילך ויחריף עם הזמן".

חשין אמנם נמנע מלגלות מה בעיניו מציין הביטוי "יהודית" בהקשר לאופי המדינה, אך על הדמוקרטיה הוא מחווה דעתו גם מחווה. הוא קושר אותה אל מטבע הלשון ההרסני כל כך של ימינו: היותה של ישראל מדינת כל אזרחיה. "וכי יש מי ששולל הגדרה זו?", שואל השופט המלומד.

אך חשובה מכל היא כמובן השקפת עולמו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק: הוא סובר שמובנו של מונח "מדינה יהודית", צריך שיהיה מיוסד על דרגה גדולה מאד של הפשטה שנשווה לו עד שיהיה זהה בתכלית הדיוק למונח "דמוקרטית".

ואזדא ברק לטעמיה. הוא צועד לו צעד אחר צעד – והכל לשיטתו: הוא מפשיט ומפשיט ומפשיט את היהדות. וחזקה עליו שישאיר אותה, בסופו של תהליך ההפשטה, מעורטלת לחלוטין. אז תהיה היהדות באמת זהה בתכלית הדיוק לדמוקרטיה.

"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם הערכים האוניברסליים הללו, המשותפים למרכיביה של החברה הדמוקרטית", אומר ברק.

מדהים! שבת וכשרות, טהרת המשפחה ואהבת ציון, אמונה בבורא עולם ושאיפה למלכות – כל אלו ייחשבו ל"ערכים יהודיים" רק כאשר יהיו מקובלים על קנדה וקוסטה-ריקה, שלא לדבר על הודו ופקיסטאן, שגם הן מדינות דמוקרטיות.

אבל מבחן ההפשטה של ברק מתנפץ אל סלע המציאות. נשיא בית המשפט העליון אינו מוצא את ידיו ורגליו כאשר השאיפות והאינטרסים היהודיים מתנגשים בערכים "דמוקרטיים" או "אוניברסליים". כדי להיחלץ מן הסבך המציא ברק קריטריון מיוחד במינו, שבכוחו לדלג מעל כל משוכה. הקריטריון של ברק זכה לשם המרשים "השקפת האדם הנאור". השקפה זו גוברת על כל ערך אחר, לאומי, יהודי או מסורתי.

לנוכח העוצמה הרבה שצבר (לא מעט בגלל אפסותם של יתר מוסדות הממסד) מגוחך יהיה לשאול אותו מי מגדיר מיהו "האדם הנאור"? מי יודע מהן השקפותיו?

הוא, ברק, האדם הנאור בהתגלמותו. והוא זה שיגדיר מהן השקפותיו, בבחינת "זה נאורי ואני עשיתיני". עריצות מחשבתית שכזו מסוכנת מאד, בייחוד כאשר היא מחוברת אל עוצמה פוליטית בלתי רגילה.

נגדיר שוב את האבסורד הזה, הזועק לשמיים, אך הפעם בלשונו של ברק עצמו:

"המטפורה של 'החברה הנאורה' ממקדת את תשומת הלב בחלק מן הציבור. תשומת הלב מופנית ... אל החלק המשכיל והמתקדם שבו (של הציבור). ומה מבדיל את החברה הנאורה משאר הציבור? ... החברה הנאורה מייצגת את אותה קהילה שערכיה הם אוניברסליים, והיא חלק ממשפחת האומות הנאורות".

יבחן נא הקורא אם הוא בעצמו אכן שייך לאותו חלק מן הציבור, לאותה קהילה שערכיה וכו'. לא יימצא יהודי מאמין אחד לרפואה שיענה בחיוב למבחן האדם הנאור של ברק.

אבל לא רק השופטים היושבים על מדין הם שַׁכּוּלֵי יהדות. גם המושכים בעט, "אנשי הרוח" אליהם כבר התייחסנו, לוקים באותו חסר. אבל משוחררים מן האחריות שאמורה להדריך את השופטים, הרחיקו הסופרים לכת בניתוק ישראל מיהדותה. ככה עמוס עוז:

"מדינה אינה יכולה להיות יהודית, כשם שכסא ואוטובוס אינם יכולים להיות יהודיים... המדינה היא לא יותר ממכשיר. מכשיר – יש והוא מועיל ויש והוא פגום. מכשיר יכול להיות מתאים או בלתי נחוץ. והמכשיר הזה צריך שיהיה שייך לכל האזרחים: יהודים, מוסלמים ונוצרים ... התפיסה של מדינה יהודית יכולה להיות מלכודת ".

צריך לדעת רק כי העדפת הדמוקרטיה על פני היהדות לא היתה , מבחינתם, העדפה ערכית. לא היתה יכולה להיות!

כל כך למה?

כי אי אפשר לערוך מבחן העדפה בין שני אלמנטים הלקוחים מתחומים שונים בתכלית. זה דבר שהדעת אינה סובלתו. העמדת הדמוקרטיה (שהיא שיטה ) מול היהדות (שהיא מהות ) נוגדת באופן מוחלט את כל כללי המדע והרציונאליות.

אז מדוע השופטים, שכל כך אוהבים להתהדר בנוצות ה"נאורות", נועצים חרב כה חדה בלבו של השכל הישר? ועוד, מדוע מדברים אלינו, אל החלק "הלא נאור" בפטרונות מתנשאת שכזו? למה פועלים לכפות עלינו את "עליונות המשפט" העקומה שלהם ומצפים שנענה אמן?

מעולם לא הגיע הטירוף המחשבתי לתהומות כאלה!

איך, אם כן, אפשר להסביר את התנהלותם?

האמת היא שהם לא העדיפו את הדמוקרטיה על פני היהדות,   ועל כן לא היה כאן כשל חשיבתי. כל מה שהם רצו – לכתחילה – הוא להשתחרר מן הנטל שהיהדות הטילה עליהם. הם לא ראו בדמוקרטיה מתחרה רצינית ליהדות. הם ראו בה תירוץ ! נקרתה בדרכם שיטת ממשל לקוחה מן הגויים וקפצו עליה כמוצאים שלל רב. אבל, אם לא דמוקרטיה, היו מוצאים דבר אחר לסיכול יהדותם. אפילו חרצני בננה היו ממלאים את הפונקציות שהועידו לדמוקרטיה במלחמתם נגד היהדות. אז היו מתרצים את החרצנים באותה חריצות עילאית בה הסבירו את מעלותיה של הדמוקרטיה. יבושם להם!

ועם כל זאת, יש לי, הקטן שבקטנים, בשורה עבורם:

גם אחרי שישליכו מאחורי גוום את יהדותם, הם לא יתקבלו במועדון "האומות הנאורות". לא הם כפרטים, ולא אנחנו כמדינה. זה בדוק!