מדריך שימושי
לחילופי אוכלוסין

יואל לרנר

 

 

 

 

המאמר הזה נכתב ע"י דיקן לישכת הגזית – האקדמיה לממשל. מאמר נוסף מפרי עתו הוא " בית המשפט העליון של מדינת ישראל: מוסד שמעל באמון".

 

פרקים:

·         פרק ראשון: חילופי אוכלוסין היסטורית

·         פרק שני: חילופי אוכלוסין משפטית

·         פרק שלישי: חילופי אוכלוסין יהודית

 

פרק ראשון: חילופי אוכלוסין היסטורית

בין השנים 1933 ל-1945 ניהל הרייך הגרמני השלישי בהנהגת אדולף היטלר ומפלגתו, המפלגה הנאציונל-סוציאלית, מלחמה ביהודי העולם. החל בשנת 1939 הצטרפו למלחמה זו מדינות רבות, תופעה אשר הפכה אותה למלחמה עולמית ממש, השניה שידעה המאה העשרים לספירת האומות. אולם, התהוותה של מלחמת העולם השניה הזאת לא גרעה ולא כלום ממהותה היסודית כמלחמה בעם היהודי. מרבית קרבנותיה היהודיים של המלחמה באו מקרב יהודי אירופה.

"הפתרון הסופי" של שאלת יהודי אירופה הושג על-ידי רציחתם, שחיטתם וטביחתם של יהודי היבשת. בשלב הראשון של המלחמה בוצעו מעשי הרציחה הללו באופן נקודתי, בסמוך למקומות מגוריהם של היהודים, אולם פעילות זאת לא בוצעה במידת היעילות הדרושה, ולכן לקראת השלב השני של המלחמה ביהודים הוכנו מרכזים מחנות-השמדה במקומות שונים באירופה, אשר לשם הועברו מיליוני היהודים ממושבותיהם ברחבי היבשת. בסך-הכל הומתו בין ששה לשבעה מיליון יהודים במלחמה זו, אשר כמיליון וחצי מהם היו ילדים.

העברת היהודים במספרים כה רבים אילצה את רוצחיהם הגרמנים להכין תשתית לוגיסטית נרחבת. לוח הזמנים שהוכן לשם כך יושם במרץ 1942, כאשר הגיעה הקבוצה הראשונה של יהודי סלובקיה לאושוויץ, בעוד הוחל בו-בחודש בהעברת יהודים מגטו לובלין לבלזק. ב-27 למרץ 1942 רשם יוזף גיבלס ביומנו:[1]

החל בלובלין, מפונים עתה היהודים [בפולין] מזרחה. התהליך הוא ברברי למדי ואין לתאר אותו כאן בצורה מדויקת יותר. לא יישאר מהיהודים הרבה.

ב-19 ביולי של אותה שנה ציווה הימלר להשלים את "יישובם-מחדש" של יהודי פולין עד לסוף השנה כדי להבטיח "את ההפרדה האתנית של הגזעים והעמים הנדרשת במסגרת הסדר החדש באירופה, וכן למען בטחונו וטהרתו של הרייך הגרמני".[2]

כעבור שלושה ימים הוחל בגירוש היהודים מגטו ורשה לטרבלינקה, ואילו בחודש אוגוסט 1942 הועברו היהודים מגטו לבוב לבלזק. בחודשי הקיץ של אותה שנה הוחל בהעברת יהודים לאושוויץ מצרפת, מבלגיה ומהולנד. לקראת סוף הקיץ הגיעו לאושוויץ גם היהודים מקרואטיה, ובנובמבר היהודים מנורבגיה. בחודש פברואר 1943 הוחל בגירוש יהודי גטו ביאליסטוק, ובאותו חודש הושלמה העברת יהודי ברלין. במרץ של אותה שנה החלו יהודי יוון להגיע לאושוויץ, ואחריהם באו יהודי מקדוניה ותרקיה. גטו קראקוב חוסל, יהודים הועברו למחנות ההשמדה מלוקסמבורג, וינה ופראג. בספטמבר חוסלו הגטאות במינסק, לידה ווילנה, וכן עוד ועוד. באוקטובר התכוונו הגרמנים לגרש את יהודי דנמרק למחנות, ובפועל הצליחו ללכד כ-400 מהם. בסוף שנת 1943 הועברו למחנות כ-7,000 יהודים מצפון איטליה. באביב 1944 הוחל בגירוש יהודי אתונה, ובחודשים מאי-יוני ראשוני יהודי הונגריה. גטו לודז' חוסל באוגוסט 1944, ו-70,000 יושביו הועברו לאושוויץ.[3]

העברת היהודים מבתיהם בעיר, בכפר, בגטו; באביב, בקיץ, בחורף בין ברגל, בין ברכבת, בין בכל אמצעי תעבורה אחר, היוותה אפוא חלק בלתי-נפרד מחיסולם של יהודי אירופה. תנאי ההעברה היו תת-אנושיים ובלתי-נסבלים בזכות עצמם, ואלפים רבים מתו בקרונות בקר צפופים ובצעדות כפויות בשלגי החורף. זוועות העברת היהודים למחנות ההשמדה נותרו חרותות עמוק בזכרון הקולקטיבי של העם היהודי, ואין ספק שהן ביסוד הגישה השלילית הקיצונית המאפיינת את תגובתם של ישראלים רבים היום על ההצעה להעברת האוכלוסייה הערבית העוינת, ללא קשר הכרחי למחנה פוליטי כלשהו.

פרופ' יהודה באואר, היסטוריון של תקופת השואה, פרסם לאחרונה[4] למשל מאמר בשם "חורבן מוסרי גמור", שבו הוא כתב:

בימים האחרונים הכריזו השרים בני אלון ועוזי לנדאו על הפתרונות הנראים להם לסכסוך עם הפלשתינאים. לנדאו מצדד בשליטה צבאית בכל המרחב שבין הנהר לבין הים... על פי לנדאו, לערביי השטחים יינתן לנהל את חייהם היומיומיים בעצמם, במתכונת שהציע בשעתו מנחם בגין... בני אלון ואפי איתם מצדדים ב"טרנספר מרצון", כלומר, טיהור אתני שבהכרח ילווה ברצח המוני (ההדגשה שלי י"ל). עם הניסיונות להגשמתן של תוכניות מעין אלה יבוא הקץ על עידן הדמוקרטיה בישראל והמדינה תעמוד לפני סכנה קיומית.

אין הפרופסור באואר יוצא דופן בחשיבתו זאת. אין, כמובן, במשנתם של עוזי לנדאו או של בני אלון ואפי איתם אפילו רמז לאותו "רצח המוני" הנחזה על-ידי ההיסטוריון הנכבד. אין ספק, שמקורו של באואר לחששותיו טמון עמוק בתודעתו, והוא זוועות העברות היהודים על-ידי קלגסיו של אדולף היטלר.[5]

אולם, פרופסור באואר אינו מודה בכך. אדרבה, הוא מכחיש זאת בפירוש:

הזוועה בתוכניות אלה היא שהן באות מפיהם של יהודים שאבותיהם נרדפו וסבלו במשך דורות רבים מאידיאולוגיות הדומות להצעותיהם כשתי טיפות מים (ואין זה רמז לנאציזם ולשואא)

לאחד משיאיו מגיע באואר בהמשך דבריו במאמר זה:

משמעה של אידיאולוגיה זו הוא חורבן מוסרי גמור, חורבן יהודי גמור ... השערוריה היא בישיבתם של שרים אחרים בממשלה מן העבודה, המרכז והליברלים שבליכוד ליד אנשים, שאם חלילה יתחילו להגשים את מבוקשם, מקומם יהיה ליד מילושביץ' בבית הדין הבינלאומי בהאג.

תשובות רבות אפשר להשיב לפרופסור הנכבד. אפשר, למשל, להסביר לו ולאנשים החושבים כמוהו והם אינם מעטים (א) שהיהודים נמצאים בארץ-ישראל במדינה היהודית שהוקמה בה'תש"ח וכן בשטחי יהודה, שומרון, עזה והגולן בזכות, זכות שהוכרה על-ידי אומות העולם, תחילה באפריל 1920 (בוועידת השלום בסן רמו), אחר-כך בשנת 1923 (בחבר הלאומים) ולבסוף בלייק סקסס ב-29 לנובמבר 1947; (ב) שזכותנו להיות כאן מלווה בזכות-יסוד נוספת, הזכות לשרוד, להישאר בחיים; (ג) שזכות זאת היא המונחת ביסוד מלחמת ששת הימים וביסוד מפעל ההתיישבות שבא בעקבות מלחמה זו; (ד) שהיא המונחת ביסוד פעולות ההתגוננות שלנו גם בשנה-שנתיים האחרונות, ו-(ה) שהיא תהיה מונחת גם ביסוד החלטתנו לגרש כשתתקבל את רוב הערבים מארץ-ישראל המערבית, כיון שהם אינם מאפשרים לנו לחיות כאן תוך מימוש זכותנו המוכרת לעשות כן. יש להוסיף ולהסביר לפרופ' באואר ולשאר "אלופי המוסר" המוכרזים, (ו) שצו המוסר איננו להגיש את הלחי השניה כדי שיירקו גם עליה ויכו גם אותה; (ז) שצו המוסר הוא להגן על העם היהודי שאיבד שליש מבניו בשואה בתנאים איומים דבר שאיננו ממש חידוש לפרופסור באואר ולשמור על זכויותיו לבל יירמסו בידי המבקשים להשלים את מלאכתו של היטלר.

אולם, תשובות אלה אינן היחידות על טענותיו של החושבים כמו פרופסור באואר, שהרי אין הן ממש עונות על הנקודה המרכזית בטיעונו, והיא ההאשמה אשר לפיה אין העברת אוכלוסין ("טרנספר", בעגה המקובלת, שגם פרופסור באואר משתמש בה) פעולה מוסרית, חוקית או יהודית.

המלחמה בין יוון לתורכיה (1923-1922)

חילופי אוכלוסין ז"א, העברת אוכלוסייה מארץ אחת למשנה וכן העברת אוכלוסייה אחרת מהארץ השניה לראשונה היוו את הפתרון הטבעי שאומץ בתום המלחמה בין יוון לתורכיה על השליטה בתרקיה המזרחית (או רומליה בפי התורכים) ועל סמירנה (איזמיר בפי התורכים) שפרצה בתחילת שלטונו של מוצטפא כמאל אתתורק ("אבי התורכים") בתורכיה.[6] האיש שטיפח וקידם את רעיון חילופי האוכלוסין לא היה אלא המדינאי הנורבגי פרידטיוף ננסן, הנציב העליון לפליטים מטעם חבר הלאומים, שנודע באנושיותו ואף זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1922.[7] ההסכם שהושג בין המדינות הורה להעביר אל יוון במידות שונות של שכנוע, של לחץ ואפילו של כפייה, אם יהיה הדבר נחוץ אזרחים יווניים בני הדת הנוצרית-אורתודוקסית המתגוררים בתורכיה, ואל תורכיה אזרחים תורכיים בני הדת המוסלמית שגרו ביוון. ההסכם בוצע בפיקוחה של ועדה מטעם חבר הלאומים. בפועל הועברו ליוון כמיליון וחצי יוונים, לתורכיה כשמונה מאות אלף תורכים, ולבולגריה כ-80,000 בולגרים שהתגוררו עד אז ביוון. פעולות ההעברה הושלמו תוך שמונה עשר חודשים מתחילתן.

בואם של 1.5 מיליון מגורשים ליוון יצר בעיית פליטים חמורה, שהורגשה במשך דור שלם. יוון קיבלה מלווה בינלאומי באמצעות חבר-הלאומים ליישובם-מחדש של הפליטים. עובדי-האדמה שביניהם יושבו באדמות שהיו שייכות לתורכים שעזבו את יוון, באדמות מדינה וכן באדמות שהועמדו לרשותם בעקבות רפורמה אגרארית בשנת 1924. בעיית יישובם-מחדש של הפליטים העירוניים היתה קשה יותר, וליד הערים הגדולות, כגון אתונה ופיראוס, קמו מעברות של פחונים שהתקיימו עשרות שנים. כלכלתה של יוון לא היתה מסוגלת בתחילה לקלוט פליטים אלה אלא קמעה-קמעה, אך בסופו של דבר היה בואם לברכה למשק, כיוון שרבים מבין הפליטים היו בעלי מקצועות ובעלי כושר מסחרי, וחלקם היה רב בתיעושה של הארץ בין שתי מלחמות-העולם. אולם, עד שחל שיפור במצבם, גרם בואם של הפליטים לעליית המתח החברתי והמדיני ביוון, ורבים מבין הפליטים הצטרפו כתוצאה מכך למפלגה הקומוניסטית היוונית.[8]

דו"ח ועדת פיל על ארץ-ישראל (1937)

הוועדה המלכותית בראשות הלורד פיל,[9] שמונתה בשנת 1936 לחקור את הסיבות למהומות הערבים בארץ-ישראל, הגישה כעבור פחות משנה דו"ח אשר רבים מעריכים אותו כמסמך החשוב והמרשים ביותר שהופק בתקופת המנדט הבריטי על ארץ-ישראל. הדו"ח הערים שבחים על התכנית היוונית-תורכית לחילופי אוכלוסין שנדונה לעיל, וכינה אותה מעשה של מדינאות נשגבה והחלטה אמיצה למען השלום. וכך כתוב בדו"ח:

אם... ברור כי אפשר להעמיד לצורך יישובם מחדש של ערבים המתגוררים באזורים היהודיים שטח אדמה ניכר, צריך להשקיע מאמצים עליונים בנסיון להשיג הסכם לחילופי אדמה ולחילופי אוכלוסין. איתור האדמה החדשה תקרב את המצב בארץ-ישראל ובעבר-הירדן למה שהיה בשנת 1923 בתורכיה וביוון, ומספר האנשים [שצריך יהיה להעביר אותם] יהיה קטן בהרבה. לאור האיבה השוררת כעת בין הגזעים והיתרון הברור לשני הצדדים בצמצום מירבי של האפשרויות לחיכוך ביניהם בעתיד, יש לקוות שיגלו המנהיגים הערביים והיהודיים אותה מדינאות נשגבה שגילו התורכים והיוונים ויקבלו למען השלום אותה החלטה נועזת.

בתום מלחמת העולם השניה (1947-1945)

בתום המלחמה, הנחשול האנושי שנגרם על-ידי המלחמה האדירה לא בא מיד אל קיצו. מיליוני בני אדם נעקרו, או כפליטים או כמגורשים, ורבים התקשו לשוב לבתיהם או כלל לא עמדה בפניהם אפשרות כזאת. במקרים מסוימים, השתנו באזורים שהתגוררו בהם קודם-לכן עד כדי כך, שאי אפשר היה להם לשוב לביתם. במקרים אחרים, האנשים שניסו לשוב מצאו שכה שונאים אותם, שנאלצו שוב לברוח.

אולם, בשלבים האחרונים של המלחמה החלה תנועה אחרת[10] של בני אדם שנמשכה בקנה מידה גדול עוד יותר אחרי תום מעשי האיבה. באירופה, נסו גרמנים רבים לנוכח סימני התבוסה המתפתחת בחזית המזרחית, במיוחד בחורף שבין 1944 ל-1945. התעקשותם של הגרמנים להילחם עד לרגע האחרון שלא כמו כל בעלי בריתם הצטרפה לנוהלי הפינוי חסרי-האחריות והכשרון של המפלגה הנאצית לגזור גזרי-דין מות על רבבות בני-אדם. הסכמתם המוקדמת של בעלי הברית המנצחים לגירושם מצ'כיה של הגרמנים תושבי סודטנלנד והסכמתם מאוחר יותר גירושים דומים מפרוסיה המזרחית, מגדנסק, ומשאר השטחים המזרחיים שהשתייכו קודם-לכן לגרמניה ועברו עתה לריבונותה של פולין הוסיפו מיליונים למספר העקורים. אי-אפשר להבחין במידה סבירה של דיוק בין הבורחים לפני מאי 1945 למגורשים אחרי תאריך זה, אך בסך הכל מדובר ביותר מעשרה מיליון בני אדם, מספר אנשים המהווה את גל ההגירה הגדול ביותר בהיסטוריה שבוצע תוך פרק זמן קצר. עקירה זו לוותה בסבל גדול אשר רק מעטים שמו לו לב, בעיקר כיון שכל תהליך הזזתם של בני אדם עפ"י גבולות בניגוד למאמצים של שנת 1919 להתאם גבולות לבני אדם התחיל ביזמתם של הגרמנים עצמם.

התהליך שתואר לעיל לא הוגבל לגרמנים. מיליוני פולנים נאלצו לעבור מהמחוזות המזרחיים של מולדתם מלפני 1939, שהועברו לריבונות סובייטית, ולמצוא בתים חדשים לאדמות שנלקחו מגרמניה. גם במקומות אחרים באירופה התחוללו תנועות דומות, אם כי בקנה-מידה מצומצם יותר. התופעה לא היתה מוגבלת גם לאירופה. כשבעה מיליון יפנים הוחזרו לאיי יפן ממקומות אחרים במה שהיה הקיסרות היפנית, בעוד עשרות אלפי קוריאנים, אשר רבים מהם עבדו כעובדי כפייה, הושבו לקוריאה. תופעות דומות התרחשו גם ביבשת אסיה עצמה.

נראה בעליל, שהמאה העשרים ראתה חילופי אוכלוסין ושאר העברות של בני-אדם מארץ אחת לאחרת בקנה מידה ללא תקדים. מרבית ההעברות הללו בוצעו אמנם בתנאים קשים: או בעת מלחמה, כשנסו מיליונים על נפשם, או בעת שלום, כאשר כפו הנסיבות על בני-האדם לעקור מביתם ולחפש מקור מגורים חדש, בארץ אחרת. התנאים שבהם בוצעו ההעברות היו, כאמור, קשים אף בעת שלום, וקשים לאין שעור בעת מלחמה. אך דבר אחד מאחד את הכל: האלטרנטיבה שציפתה לגולים מארצם היתה קשה עוד יותר.

באור מפוכח זה יש לבחון את המציאות הכורכת יחד את שרידי העם היהודי שהקימו לעצמם, בהסכמת אומות העולם ובברכתן, כפי שצוין לעיל, בית לאומי בארץ-ישראל עם תושבים מקומיים אשר חלקם הגדול היגר הנה במהלך מאתים השנים האחרונות, בעיקר מסוריה וממצרים, והמסרבים בעקשנות אסלאמית מובהקת להשלים עם כך שהם חיים כמיעוט תחת שלטון יהודי. אפילו נגביל את עיוננו לחמישים וארבע השנים שחלפו מאז הוקמה מדינת ישראל על חלק מאדמת ארץ ישראל המערבית, קשה לציין תקופה שבה לא היתה המדינה נתונה להתקפות מזוינות חוזרות ונשנות מצד שכנותיה, גם מצד כוחות צבא סדירים וגם מצד כנופיות טרור בלתי סדירות. פעולות איבה אלה כרוכות תמיד באובדן חיי אדם, גם של יהודים וגם של האויב. המקומיים, הרואים את עצמם בראש ובראשונה כחלק של העם הערבי הגדול המחזיק בשטחים ענקים אשר בהם הוא הקים עשרים ושתים מדינות משלו, בצפון-אפריקה ומזרח התיכון, מוחזקים ברובם על-ידי מנהיגיהם במחנות פליטים אשר תנאי המחיה בהם קשים בהחלט.[11] הם ומנהיגיהם אינם מגלים שום סימנים של נכונות להשלים עם בני העם היהודי שהקימו על חלק מארץ-ישראל את מדינת ישראל, בתנאים המאפשרים קיום יהודי סביר ושאינם מהווים איום קיומי על המדינה היהודית.

על-כן, מדינת ישראל מוצאת את עצמה במצב המחייב אותה להסיק את המסקנה המתבקשת: במיוחד לאור העובדה שבראשית קיומה של מדינת ישראל, קלטה המדינה הצעירה לימים כמעט מיליון יהודים שהגיעו אליה תוך שנים אחדות, מחוסרי-כל, ממרבית ארצות ערב, מדינת ישראל חייבת לתבוע ממדינות ערב לקלוט בקרבן את ערביי ארץ-ישראל, שמנו כמיליון בעת כינון מדינת ישראל והמונים כיום כשלושה מיליון או אפילו שלושה מיליון וחצי. הדבר ייעשה בראש ובראשונה כדי לצמצם עד למינימום את מוקדי החיכוך האפשריים בין בני שני העמים בעתיד ויחסוך עקב כך שפך-דם רב שלא לדבר כלל על ייסורי-התופת שיימנעו על-ידי כך לשני העמים.   

פרק שני: חילופי אוכלוסין משפטית

מדבריו של פרופ' יהודה באואר (שהובאו לעיל בעמ' 6) ניתן ללמוד שבעיניו העברת אוכלוסין היא פעולה בלתי חוקית ולא, מה טעם קביעתו כי בין שרי ישראל ישנם "אנשים, שאם חלילה יתחילו להגשים את מבוקשם, מקומם יהיה ליד מילושביץ' בבית הדין הבינלאומי בהאג"? בשלב זה לא ברור מה האמת של פרשת סרביה, בוסניה וקוסובו של שנות התשעים למאה העשרים, אך ברור כי לפרופ' באואר תפיסה ברורה שלפיה תהליך העברתה של אוכלוסייה לארץ אחרת מלווה בהכרח במעשי רצח המוניים, כפי שבעצמו מעיד.[12] ניסיון כי ייעשה ליישב את דעתו של באואר עם הגישה שגילה הנורבגי פרידטיוף ננסן, הנציב העליון לפליטים מטעם חבר הלאומים, בעל פרס נובל לשלום, מביא כמעט מאליו למסקנה, שננסן ראה לנגד עיניו   תופעה שונה לחלוטין. על מה חושב באואר, ומה עודד ננסן בשנים 1923-1922?

קרוב לוודאי, שדעתו של באואר התגבשה כתוצאה מצד אחד מעיסוקו בשואה ובתופעות שהיוו אותה, בין השאר, בתופעה של גירוש יהודים ממקומות מושבם והעברתם למחנות השמדה כדי שאפשר יהיה לרצוח אותם ביעילות, תופעה שהן מטרתה והן דרך התנהלותה היתה רציחת יהודים, ומצד שני מתופעות אחרות של גירוש יהודים (ואולי גם אחרים) החוזרות ונשנות לכל אורך תולדות עמנו. להלן, למשל, דבריו של דון יצחק אברבנאל, מראשי מגורשי ספרד, על מה שאירע ליהודי ספרד בעת גירושם:[13]

ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, אבל גדול ליהודים. ותהי חרדה גדולה כמבכירה אשר כמוה לא נהיתה מיום גלות יהודה מעל אדמתו על אדמת נכר, ויאמרו איש אל אחיו: חזק ונתחזק בעד עמנו ותורת א-להינו מכל מחרף ומגדף, אם יחינו נחיה, ואם ימיתנו ומתנו, לא נחלל בריתנו, לא נסוג אחור לבנו, ואנחנו נלך בשם ה' א-להינו