לפרוש ולנהיג

 

 

 

 קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר
אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם

 (אברהם שלונסקי, בהקשר אחר)

 

לפרוש, להתכנס, להתחדש – ולהנהיג

 הדברים הבאים הם תקפים ונחוצים – כך היו ויהיו – גם אלמלא קמו ממשלה, כנסת ובית משפט לנתץ, בחומר וברוח, עשרות קהילות יהודים הנטועות בארץ, ולהפוך את נחלתנו לזרים. אלא שזהו טבע האדם, שזקוק הוא ללחץ שלילי, להגדשת הסאה, לסטירת לחי מצלצלת, כדי שיחדל להבליג, כדי שייפתח לבבו והדברים יפלו פנימה, כדי שיעשה באיחור את מה שהיה עליו לעשות כבר מזמן:

 לפרוש   מן המערכת הפוליטית, מן המשטר הדמוקרטי-הערלי, מתרבות הסתם השוררת כאן. לא לבחור לכנסת ולא להיבחר בה. לפרוש מן החול כדי להכין את הקודש. לא לפרוש מן העם ולדור במדבר כאיסיים (או בין החומות, כחרדים), אלא לפרוש מן הנתינות והכפיפות למדינת ישראל דהאידנא – למען העם: לפרוש כדי להציל את דורות העתיד מיד המדינה הנבערת-מחזון-ישראל, והמאיימת אפוא להכרית מן העם את שם ישראל, לבוללו, ולכייר את דמותנו להיות כמשפחות האדמה.

 להתכנס   אל בית מדרש חדש. להתחזק ולחזק איש את אחיו. אנחנו מיעווט בעם הזה – וכך נישאר כנראה עוד זמן רב – ובתנאים הקשים האלה נבנה את עצמנו להיות מיעוט-מורה-דרך-חדשה, היא דרך הקודש. מיעוט העומס על שכמו משימה כה כבדה חייב להתכנס, במובן הארגוני, ולארוג רשת קשרים האוגדת את כל חבריו. בבית המדרש החדש נגבש ונצרוף את החבורה, נתארגן, נייסד גרעין לתנועה ציבורית, היא תנועת הגאולה. בבית המדרש נתכנן ונחצוב ונסקל את הדרך – תחילה ברעיון וברוח, אחר-כך במציאות, בשדה הממש.

 להתחדש  בתפיסתנו, להתחדש בתורתנו, להתחדש ברוחנו הישראלית ובגופנו הנדרך לפעול. יש לבחון מחדש את הכל – כי אוי לזה אשר יהא מחרתו כאתמול. תפיסת התורה המצומצמת של הוויות דאביי ורבא לא תצלח למלוכה. חובה עלינו להחיות את הכושר להולכת חיי האומה והממלכה על-פי תורת ישראל במישרין, ולא עוד בעקיפין על-פי המורשת הציונית, אשר שאבה אמנם מתורתנו בבלי דעת – אך את אמיתה לא ידעה, כי איש לא הורה לה. התחדשותנו איננה אפוא רק בכך שאנו משילים מעלינו את חובת הציות למדינה בת הציונות, לחוקיה ילדי הניכר, ולמשטר הדמוקרטי שהוא זר היושב על כסאו של דוד – אלא קודם-כל בכך שאין אנו מחויבים כבר לבית המדרש הישן ולנושאי התורה המצומצמת בגדרי פרט וקהילה, אשר תחומי הכלל והממלכה התנוונו בה מחוסר שימוש. עתה באה עת לחדש נעורינו כנשר, לנטות מחדש את הגשר – ממלכות דוד ומקדש שלמה, עד מלכות ישראל השלישית בה ישכון א-להים  תוך עמו.

 להנהיג  את עמנו אל ברית חדשה, היא ברית מוריה, הצהרת אמונים לאומית שנשוב ונהיה לו לעם, לא-להים לנו מלך ואב – כשם שעמדנו אז בברית חורב ובברית ערבות מואב. זהו ייעוד הכרחי, גם אם איננו קרוב. חובתנו, מכאן ומעתה, לחתור לכך בכל מאודנו. תפקידנו דומה לתפקיד שבט לוי: משרתים בקודש המקדישים חייהם להדרכת העם וחינוכו, להובלת תהליך ההתקדמות והעלייה מן החול אל הקודש, עד שערי המקדש ושיריו. בבית המדרש החדש יצמח גרעין לסנהדרין העתידה, היא ההנהגה הרוחנית של האומה, יושבת לשכת הגזית. בינתיים, תהא זו 'סנהדרין קטנה', אשר תוביל את תנועת הגאולה בכל מהלך גידולה, ותקרא תיגר על רוחה ומשטרה של המדינה היורדת שפֵלה, בשמה ומכוחה של תרבות ישראל העולה. בית המדרש, והתנועה הנובעת ממנו, הינם אפוא רחם גידולו של העובר הנפלא אשר ייוולד ויבשיל בעתיד, הלוא הוא משיח בן דוד – ואנו, מכל מקום, הננו נתיניו כבר עכשיו.

  

  לתחילת הדף