יוסף דיין על היום שאחרי גוש קטיף

 

 

 

  .

 שֵם התועבה.

אני משוכנע שידיד נפשי מיכאל בן חורין יסלח לי. הוא היה מי שטבע את הביטוי נג"ע להגדרת תוכנית הרֶשע ההזויה, האווילית ובעיקר האכזרית של אריאל בן ורה שיינרמן. נג"ע כראשי תיבות: נסיגה, גירוש, עקירה. הוא צדק לחלוטין, ובכל אופן אני נצמד לביטוי "התנתקות" וסיבותיי עמי.

בחומש במדבר מסופר על שיח שהיה בין משה, אדון הנביאים, ובין שנים ממורדי עדת קורח, דתן ואבירם. וכך כתוב:

וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. על תשובתם החצופה אומר רש"י, בחיר פרשני התורה:  לא נעלה - פיהם הכשילם, שאין להם אלא ירידה.

על זו הדרך נאמר על הרודן הרשע: פיו הכשילו, שאין לו אלא ניתוק. הוא רצה להתנתק מחבל קטיף ואנו נתנתק ממנו ומכל מה שהוא מייצג. הוא רצה להתנתק מן הערבים והתנתק רק מן היהודים. הוא רצה להתנתק מן התיקים הפליליים שלו, והתנתק רק מבסיס כוחו הפוליטי. אשר על כן: התנתקות ולא נסיגה, גירוש או עקירה. התנתקות שתבוא מצידנו. יזומה, מקיפה, מוחלטת.

מחוברים או מנותקים.

למן הרגע בו החלו לדבר על כוונות הזדון של שרון, החלו גם להפריח אל החלל אמירות שנועדו לסמם אותנו, להרדים אותנו או לפחות לערפל ולטשטש את חשיבתנו. אחת מהן דיברה על מה שכינו ברשעותם כי רבה "היום שאחרֵי". "אל תתנתקו מן החלק האחר בעם", הפצירו בנו. שני המשולשים שנותקו מצורתם המקורית שעה שיצרו מגן דוד במרכזו של הדגל – שימשו להגברת ההפחדה.

"זִכרו שאנחנו באותה ספינה" היה הביטוי השגור והחביב על מחוללי הזוועה. באמצעותו ביקשו לעשות לנו "הכנה מנטאלית" (ברוסית קוראים לזה "שטיפת מוח" ובסינית "חינוך מחדש"). ובכן, אנו כבר ביום שאחרי, ולפיכך נענה להם בגרון ניחר: לא! אנחנו איננו באותה ספינה! אנחנו אפילו לא שטים באותו נהר. עבורנו, התורה היא שמחייבת ולא חוקי הכנסת העקומים. בשבלינו התורה היא ורק היא הספינה. והיא גם הים. התורה היא המִפרָשׂ והיא גם המשוט. היא הכלי והיא גם היעד. היא המטרה והיא גם האמצעי! היא הכל! כמאמר הזוהר הקדוש: קודשא-בריך-הוא אסתכל בה באורייתא וברא עלמא.

כיוון שכך, מקוממת שבעתיים האמירה האווילית שהטיחו בפנינו בלי הרף כשגבר אצל המנגנון השרוניסטי החשש מפני סירוב פקודה. אמירה זו לבשה צורה של שאלה, למרות שלא היתה כזו, כי לא ציפתה לשום תשובה. "למי החיילים הללו נשמעים? למפקדים או לרבנים?". למי? לרבנים בלי שום ספק! אין כאן שאלה כלל. הרבנים מדברים בשם התורה, שהיא רצון הבורא, שהוא סיבת הקיום. הצבא – וכמוהו גם המדינה – חשוב לנו רק במידה שהוא מתגמד למימדיו האמיתיים ותופש את מקומו במסגרת המצומצמת שהתורה מקצה לו. אם הוא עושה כן, כי אז הוא גוף מקודש, שידיו לו רב בהגנת ישראל מפני שונאיו. אחרת הוא גוף פשיסטי, מסוכן וכופרני להכעיס. אחרי תועבת ההתנתקות, לא ימצא עוד איש חכם שיוסיף ויגיד: כוחי ועוצם ידי, ברוך אתה צה"ל, אשר קידשנו בפקודותיו. להיפך. ימצאו יותר ויותר יהודים נאמנים שיבינו כי צה"ל זה גם ראשי תיבות של צרה היא ליעקב – וממנה ניוושע!

דו-רגליים.

בשעתו הכשיר מרן הרב אברהם הכהן קוק את ההתחברות אל החלוצים החילוניים. אז, באווירת הרומנטיקה של הימים ההם, טען הרב שלמרות היותם חפים מקיום מצוות כפי שאנו מבינים אותו, יש להם עדיין שתי רגליים שנותרו יהודיות: האחת היא ההגנה על עם ישראל. השניה היא אהבת ארץ ישראל וטיפוחה. היום, בעוונותינו ובמיוחד בעוונותיהם, מרבית החילונים בישראל הם קיטעים בשתי הרגלים גם יחד. הן נקטעו לטובת חיקוי כל דבר זר שבא מאמריקה ולטובת הברית הטמאה שכרתו עם אויבינו. שוב אין הם חלוצים המפריחים שממות וכבר מזמן לא עוסקים בהגנה על יהודים. הצבא אינו מעלה אפילו על דעתו לנקום כאשר ערבים הורגים יהודים או מעלה בתי כנסת באש. ובאשר לארץ ישראל, יחסם אליה מבזה ומשפיל. רגבי ארצנו, שפעם שימשו בעיניהם קלף מיקוח להשגת "שלום", הם היום רק נטל שצריך להשתחרר ממנו לאלתר, ובלי תנאים. העיקר – לברוח, אפילו במחיר של פגיעה בביטחון. לכך מצווים אנו לבחון אם אותה התחברות אל החילוניים (שלא לומר השתעבדות אליהם) הועילה לנו אם לאו. המסקנה תהיה שלילית בדרגה מוחלטת של וודאות. לא יצאנו נשכרים ממנה וגם הם לא התקרבו אלינו ולא הרוויחו דבר וחצי דבר. גדולי שונאי הדתיים היום הם בני הקיבוצים של השומר הצעיר, עליהם דיבר הרב.

על רקע זה ניתן בהחלט להבין את מי שאומר שבימינו מדינת ישראל היא האיום הגדול ביותר הניצב בפני עם ישראל. המדינה, ככזו, קידשה מלחמה על ערכי הדת, על הרבנים, על ההתיישבות, על מפעל חייהם של החלוצים של ימינו. היא קידשה מלחמת חורמה על התורה.

להבדל מהם. להתנתק.

"ביום שאחרי" צריכים אנו ליטול גיליון נייר וקולמוס דק דק, כזה שמשמש סופרי סת"ם לתיוג ספרי תורה. למתוח קו לאורך הגיליון ולרשום שמות ומוסדות מימין לקו או משמאלו, בבחינת "מי לנו ומי לצרינו". מי שאינו איתנו – הוא נגדנו. הקו המפריד את שני חלקי הדף חייב להיות כה דק עד כי לא ניתן יהיה לרשום בו שם כלשהו. אפילו לא אות אחת! רק מימין או משמאל. אף אחד לא באמצע!

בשמאל הדף יופיעו שמותיהם של מי שנתנו יד לזוועת ההתנתקות. פוליטיקאים, עיתונאים, שופטים ואפילו "רבנים". נהגי אוטובוסים ומפעילי ציוד מכני-הנדסי, משכירי מכולות ומנוולי סל"ע. כולם! אך בראש הטור יעמדו בוודאי חיילים ושוטרים. איש מהם לא ירחץ בניקיון כפיו. במיוחד לא החיילים. בשום מערכת שיפוט לא היה מתקבל הטיעון שהשמיע הצורר אייכמן, לאמור: הייתי בורג קטן. רק מילאתי פקודות. אף שופט בעולם לא יזכה רוצח שיטען להגנתו: אינני אשם, דון קורליאונה שלח אותי להרוג. גם בהלכה נקבע הכלל הפשוט, הישר והחכם: שלוחו של אדם כמותו! כל חייל עוקר הוא שרון אחד קטן, או אולי אפילו גדול ממנו. ככלות הכל, הוא זה שביצע במו ידיו את העקירה הלא צודקת, האכזרית והמתועבת. החייל הזה לא נתבקש לעשות את מלאכתו הבזויה בבוקרו של יום בהיר אחד, אחרי שהעירו אותו בפתאומיות והוא עדיין מרוח בקורי שינה. קדמו לזה למעלה מששה חודשי הכנות, תרגילים וסדנאות, שבהם היה סיפק בידו – אילו רק היה לו לב יהודי – להבין, למחות, להתקומם, למרוד, לערוק, לסרב. ששה חודשים. אבל הוא העדיף "לזרום" עם הצבא. נקה לא ינקה!

בשמאל הדף יופיעו הרבה שוטרים. הרבה מאד. ראשונים לכולם יהיו ה"דתיים", שכנינו לישוב ולבית הכנסת, כדוגמת תת-ניצב אלכס יעקובי, הקלגס מפסגות. יעקובי היה אחראי על הצרכים הלוגיסטיים של משטרת ישראל בהתנתקות. אפשר רק לנחש על פי הגדרת תפקידו שהוא זה שדאג שלכל אחד מן השוטרים יהיו אותם מדים שחורים, מדי גסטאפו עם דגל ישראל בחזה. טיעונו המופרך, שעבורו זה מקום עבודה מזה שלושים שנה, רק מגביר את הסלידה. מסתבר שפעולתו הנלוזה נעשתה עבור בצע כסף נקלה. וכי מקום פרנסתו של יעקובי אחד חשוב יותר ממקום פרנסתם של מאות עקורים ומגורשים? עימו, בצד ההוא של הדף, יופיע גם כל מי שיעלה בדעתו למחול לו, ואין צריך לומר כל מי שינסה ללמד עליו זכות.

בצד ימין יעמדו בראש, עוד לפני העקורים, העצורים ה"אלמוניים" שסירבו למסור את פרטיהם למשטרת הדיכוי ונשארו כלואים זמן רב. אחריהם יבואו ה-משוב"חים וכל מי שהבין את גודל האסון ונרתם לסייע לביטול הגזרה: חוסמי הכבישים ונועלי בתי הספר, מחלקי סרטים כתומים בצמתים ונהגים שאימצו אותם אל ליבם. מי שהעתיק את מקום מגוריו לאזורים שהיו צפויים לכליה, ומי שנלחם על הגגות בכפר דרום ובשא-נור או בבתי הכנסת בנוה דקלים ובחומש. נערים נפלאים אלו, הם בלי שום ספק טובים בהרבה מהוריהם. הם יודעים לזהות מיד זיוף מהו. הם, בסופו של דבר, התגלית המרנינה ביותר בתקופה איומה זו של ההתנתקות. תופעה של ממש! אבל גם הוריהם יתנחלו אחר כבוד בצד הנכון של הגיליון. ככלות הכל, התנהגותם האצילית של הצעירים באה להם משני מקורות יניקה: גֵנים וחינוך. ובשני המקרים הוריהם "אשמים". ציון מיוחד לשבח ולכבוד יהיה כמובן מנת חלקם של גיבורי הסירוב, ששילמו על אומץ ליבם להתייצב לצד האמת והצדק. ולא שלהם בלבד. גם של אלו שהמערכת הצבאית הפחדנית הסתירה מפנינו את סירובם, לבל יעודדו אחרים.

וכשנסיים לרשום את השמות, מי לנו ומי לצרינו, ניטול אזמל מנתחים ונחתוך את הגיליון לשניים, בדיוק על הקו הדק ששרטטנו. זה יהיה רגע ההתנתקות האמיתית. לא נבוא בקהלם והם לא יבואו בקהלנו. לא נצרפם למניין, ולא נשהה במחיצתם. לא נתחתן בם ולא נעשה איתם עסקים. לא נלמד מהם דבר.

לשנוא! כן, לשנוא!

אהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע! שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים וְעִם רְשָׁעִים לא אֵשֵׁב! הַתּועֵבָה הַזּאת אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי! אלו יהיו ציוני דרכינו החדשים. לא כך רצינו, אך אולצנו לטפח את הזעם ואת השנאה. ובדיעבד, טוב שכך. לא נשכח ולא נסלח!

המטרה הראשונה לשנאתנו תהיה הסיסמא המרדימה, המטומטמת ונטולת ההיגיון: "באהבה ננצח". צריך לזכור שניצחון בא על האויב, ואת האויב אסור לאהוב.

בפרק כ' בספר דברים, ניתנות לנו הנחיות כיצד להתייחס אל האויב. במבט ראשון נראה הפסוק מובן להפליא ובנוי כהלכה: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל איְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלהֶיךָ עִמָּךְ.

 הגיוני מאד! נוסך בטחון במי שמפחד מן הסד"כ של האויב. המקרא מזכיר לנו שיש ברשותנו נשק שאין לגבור עליו. נשק שמכריע כל מערכה: עמידתו של הקב"ה לצידנו. רק במבט שני אנו מגלים מילה כאילו מיותרת. "על אויביך". וכי נצא למלחמה על אחינו? מה מבקשת התורה לרמוז בהוסיפה את הדבר המובן מאליו, שיוצאים למלחמה על אויבים? רש"י מתקשה אף הוא לקבל את הפסוק כמות שהוא ועל כן מנדב לנו את הפתרון: על אויביך - יהיו בעיניך כאויבים. אל תרחם עליהם, כי לא ירחמו עליך.

  לתחילת הדף

לתחילת הדף